ניהול מו"מ במשך 7 שנים אינו מצדיק הארכת המועד להגשת תביעה מכוח סעיף 197 לחוק התו"ב

השופט ס' ג'ובראן:

           האם במקרה דנן קיימים "טעמים מיוחדים", המאפשרים לשר הפנים להאריך לעותרים את המועד להגשת תביעת פיצויים מכוח סעיף 197 לחוק התכנון והבניה, התשכ"ה-1965 בגין פגיעה בחלקה שבבעלותם המשותפת שנגרמה, לטענתם, עקב אישור תכנית מתאר, שפורסמה למתן תוקף ביום 28.7.1996? זו השאלה המרכזית העומדת להכרעה בעתירה שבפנינו.

העובדות הצריכות לעניין

1.        עתירה זו עניינה בבקשת העותרים להאריך את המועד להגשת תביעת פיצויים לפי סעיף 197 לחוק התכנון והבניה, התשכ"ה-1965 (להלן: חוק התכנון והבניה) בגין פגיעה בחלקה הידועה כחלקה 138 בגוש 6407 (להלן: החלקה) שבבעלותם המשותפת, אשר נגרמה לטענתם בעקבות אישור תכנית מתאר מח/54/ג, שפורסמה למתן תוקף ביום 28.7.1996 (להלן: התכנית). 

2.        ביום 14.4.2003, בחלוף למעלה משש שנים ותשעה חודשים מיום שאושרה התכנית, הגישו העותרים באמצעות בא-כוחם בקשה להארכת מועד להגשת תביעת פיצויים לפי סעיף 197 לחוק התכנון והבניה בגין אישורה של התכנית. הלכה למעשה נתבקשה הארכת המועד לתקופה של שלוש שנים ותשעה חודשים מהמועד האחרון להגשת תביעה לפי סעיף 197 לחוק התכנון והבניה. בליבת טענות העותרים עמדה טענתם, לפיה התקיים בעניינם משא-ומתן רציף בעניין תביעת הפיצויים לפי סעיף 197 לחוק התכנון והבניה.

3.        בקשת העותרים נבדקה על-ידי צוות מיוחד שהוקם במשרד הפנים לטיפול בבקשות להארכת מועד והמלצתו הייתה שיש לדחות את הבקשה. ביום 14.10.2004 הודע לעותרים, כי שר הפנים החליט לאמץ את עמדת הצוות המקצועי שלא להיעתר לבקשה להאריך את המועד להגשת תביעה לפיצויים.    

4.        בהודעות קודמות ולאחר שקילה חוזרת של המלצת בית-משפט זה כפי שניתנה במהלך הדיון שהתקיים בעתירה, החליט שר הפנים לבקש לקבל לידיו את עמדות כל הצדדים הנוגעים לדבר, לרבות מע"צ והועדה המקומית וזאת בטרם קבלת החלטה האם יש מקום לשוב ולבחון את בקשת העותרים.

5.        ואכן, עמדות מע"צ והועדה המקומית התבקשו פעם נוספת ואף הועברו בסופו של יום לצוות המיוחד של שר הפנים. בהתאם להסכמה בין הצדדים, הועברו עמדות אלו אף לידי העותרים והתאפשר להם להגיב עליהם. העותרים העבירו תגובה מפורטת לטענות אלו, שהצטרפה למכלול הנתונים שנמצאו בידי שר הפנים.

6.        לאחר שנבחנו כלל הנתונים הרלוואנטיים, הוחלט להביא את העניין לבחינה חוזרת של שר הפנים, כפי שהודיע שר הפנים בהודעתו מיום 1.4.2008.

7.        מעמדות מע"צ והועדה המקומית, כמו גם תגובת העותרים לעמדות אלו עולה, כי לא הוכח כנדרש, כי במהלך השנים קיימו העותרים משא-ומתן רציף בעניין תביעת הפיצויים לפי סעיף 197 לחוק התכנון והבניה. לפיכך, ובכלל זה בשל כך שהעותרים היו מיוצגים לאורך התקופה כולה, המליץ הצוות המקצועי לשר הפנים שלא לשנות מן ההחלטה הקודמת שדחתה את בקשת העותרים להארכת מועד.

8.        ביום 5.5.2008 קיבל שר הפנים את המלצת הצוות המקצועי והחליט לדחות את הבקשה להארכת מועד להגשת תביעת הפיצויים.

טענות הצדדים

9.        לטענת בא-כוח העותרים, ה"טעמים המיוחדים" המוזכרים בסעיף 197(ב) לחוק התכנון והבניה מנויים בחוזר מנכ"ל משרד הפנים 1/2001 (להלן: החוזר), שמטרתו "לפרוש מערך שיקולים שישמשו לצורך בחינת בקשות להארכת מועדים לפי סעיף 197(ב) לחוק התכנון והבניה... ולקבלת החלטות בהן". בין השיקולים הנמנים בחוזר מנכ"ל משרד הפנים, תחת הכותרת "סיבות אחרות" נכתב בסעיף (ד), כי: "קיום משא ומתן בין הוועדה המקומית לבין המבקש, במשך תקופה סבירה, בכדי לבחון אפשרות למתן פיצוי (בין בכסף ובין בדרך אחרת) בגין פגיעה על פי סעיף 197 ובתנאי שהמשא ומתן נוהל באופן שוטף ורציני, יש בו כדי להוות סיבה שתצדיק הארכת מועד ובתנאי שהבקשה הוגשה תוך זמן קצר מסיום הליכי המשא ומתן".

           לטענת בא-כוח העותרים, עם אישור התכנית ביולי 1996, פתחו העותרים במשא ומתן לקבלת פיצויים בגין הפגיעה בחלקתם על-ידי התכנית. המשא ומתן התנהל במשך 6 שנים, בין השנים 1996 ועד 2002 ומעולם העותרים לא "ישנו" על זכויותיהם. להיפך. לטענתם, הם הגדילו סבלנותם וניהלו משא ומתן ארוך ומייגע לאורך 6 שנים, כשרובו התנהל בעל-פה. לטענתם, המשא ומתן התייחס הן לפיצוי על-פי סעיף 197 לחוק התכנון והבניה והן לפיצויי הפקעה.

           טוען בא-כוח העותרים, כי התארכותו של המשא ומתן לפרק זמן של 6 שנים נבעה ממחדליה של המדינה לחזות את הבעיות הנובעות מן התכנית ולספק להן פתרון הולם וצודק בין אם בפיצויים ובין אם במתן קרקע חלופית. מחדלה של המדינה התבטא בצורך לחזות מראש את תוצאות התכנית הפוגענית ולספק פתרונות למאות בעלי המקרקעין שנפגעו בשל התכנית.

           עוד טוען בא-כוח העותרים, כי הועדה המקומית התעלמה גם מהנזק אשר יגרם לעותרים בטווח הרחוק יותר מאחר והעותרים נאלצו לסגור את עסקיהם שהתנהלו בחלקה. הנזק הכלכלי הכבד ביותר לו טוענים העותרים הוא העדר האפשרות לקבל פיצויים בגין אישור התכנית עקב סירוב המשיב לאשר הארכת מועד להגשת פיצויים לפי סעיף 197 לחוק התכנון והבניה. מכל אלה, טוען בא-כוח העותרים, כי על-מנת למנוע עיוות דין וצדק, מן הראוי, כי יינתן לעותרים יומם ויתאפשר להם לתבוע את נזקיהם.  

           מנגד, טוען בא-כוח המשיב, כי יש לדחות את העתירה מן הטעם, כי היא אינה מגלה עילה להתערבות בהחלטת שר הפנים. לטענתו, העותרים לא הוכיחו כנדרש, כי במהלך השנים הנטענות הם קיימו משא ומתן רציף בעניין תביעת הפיצויים מכוח סעיף 197 לחוק התכנון והבניה. לטענתו, הבדיקה שבוצעה על-ידי משרד הפנים בטרם גיבוש החלטתו ובטרם גיבוש התגובה לעתירה הייתה בדיקה מקיפה ויסודית. בטרם התקבלה החלטת המשיב, התבקשו העותרים להתייחס לטענות רכבת ישראל ואף להעביר ראיות נוספות מטעמם. החלטת המשיב התקבלה רק לאחר שניתנו לעותרים מספר הזדמנויות להשלים טיעוניהם. אף בעתירתם, לא הציגו העותרים כל ראיות חדשות לקיומו של משא ומתן רציף, כנטען על-ידם. בנסיבות אלה, טוען בא-כוח המשיב, אין מנוס מלדחות את העתירה. 

דיון

10.      האם במקרה דנן קיימים "טעמים מיוחדים", המאפשרים לשר הפנים להאריך לעותרים את המועד להגשת תביעת פיצויים מכוח סעיף 197 לחוק התכנון והבניה, בגין פגיעה בחלקה שבבעלותם המשותפת שנגרמה, לטענתם, עקב אישור תכנית מתאר, שפורסמה למתן תוקף ביום 28.7.1996? זו השאלה המרכזית העומדת, כאמור, להכרעה בעתירה שבפנינו.